ראשי / מדיני / מסמך תיעוד היסטורי: כך עינו ורצחו הנאצים את יהודי ברית המועצות
מסמך תיעוד היסטורי: כך עינו ורצחו הנאצים את יהודי ברית המועצות

עיתונים מסוימים בארה"ב ואנגליה מפקפקים בזוועות הצבא הנאצי.
המלחמה תובעת אומץ לא רק מהחיילים, אלא גם מכל האזרחים. אלה שלא רוצים לראות את האמת הם פחדנים. הם יכולים להתחזות לאמיצים, הם יכולים להגיד שהם הולכים נגד הזרם. עדיין הם נשארים פחדנים. אנשים שמסתירים מעצמם ומאחרים את הפשעים האיומים של הנאצים – שותפים לפשעים האלה. הם יכולים להתחזות להומניסטים, פציפיסטים, שרפים וכרובים, ועדיין הם יישארו מגניהם של קניבלים. הומניסטי השקר האלה מעזים לפקפק בזוועות הצבא הגרמני. הם מסתמכים על נסיון המלחמה של 1914-1918. אבל זו לא המלחמה ההיא. באותה מלחמה הסופר רומן רולן יכול היה להרשות לעצמו להגיד "אני מעל המאבק". מי עכשיו מעל המאבק? לאוואל, פושע המלחמה. אנשים שלא מאמינים כי הנאצים עוללו זוועות איומות – נאצים בעצמם, ולא משנה אילו בגדים הם עוטים. אנשים שצורחים "אל תוציאו להורג את הרוצחים" הופכים לשותפים למעשי רצח המוני. אנשים אשר מגנים על גרמניה שהעלילו עליה כביכול וטורחים למען חנינה לתליינים – לא אוהבי אדם אלא אוהבי הרשע הם. הם מפחדים מניצחון הצדק כי להם, יפי הנפש האלה, יותר נעים לחיות עם נאצים וחצי נאצים. הם מפחדים מהעמים שעיניהם נפקחו ומהמצפון שהתעורר.
אני לא אתחיל למנות שוב את פשעי הצבא הנאצי. אני לא אתחיל לספר שוב על הערים והכפרים השרופים של רוסיה, על טבח כפרים שלמים, על חבלי התליה, על הגליית האוכלוסייה. אני אספר רק על דבר אחד: על השמדת היהודים. אני בוחר דווקא את הסעיף הזה בכתב האישום כי בו בא לביטוי בצורה המיטבית ביותר אופיו של הצבא הנאצי. כאשר הנאצים כבשו את אוקראינה וביילורוסיה, בהן חיו הרבה יהודים, הגרמנים מצאו כמעט רק זקנים, חולים, נשים עם ילדים, כי הגברים היהודים הצעירים פנו למזרח עם הצבא האדום. באופן הזה לצבא הגרמני היה קל לחסל באופן מדעי ומסודר בצורה המונית נשים, זקנים וילדים. האם יימצאו צבועים אשר יגידו שמדובר ב"תעמולה מוגזמת"? אפשר להזכיר להם כי הפירר בעצמו הבטיח לא פעם כי אחרי המלחמה לא יישארו יהודים באירופה. הוא קיים את הבטחתו עד כמה שהיה יכול. בשטחים שהוא כבש ברוסיה הוא חיסל את כל היהודים. אני אביא כאן מסמך גרמני. הוא נמצא לאחר חיסול החטיבה ה-15 של המשטרה הצבאית הגרמנית.
"בישיבה שהתקיימה ב-28.10.1942 בפינסק אצל מפקד היחידה הוחלט כי שני גדודים, הגדוד השני של החטיבה המשטרתית וגדוד הפרשים יקיפו את האזור בעוד פלוגה 10 של הגדוד ה-15 של המשטרה, הפלוגה ה-11 של הגדוד ה-11 של המשטרה ללא שתי מחלקות יוקצו למעצרים בגטו. שאר המחלקות ישמרו על הנקודה העיקרית ועל ההובלה אל מקום ההוצאה להורג אשר נמצא 4 ק"מ מפינסק. התוכנית בוצעה בצורה מעולה מכיוון שהצלחנו לתפוס 150 יהודים שברחו, גם כאלה שנמלטו למרחק של כמה קילומטרים.
הפשיטה הראשונה הסתיימה ללא אירועים מיוחדים. ביום הראשון הוצאו להורג עשרת אלפים איש. בלילה הפלוגה הייתה בכוננות במועדון היחידתי. ב-30.10.1942 נערכה פשיטה נוספת, ביומיים הבאים גם. באופן כללי הצלחנו להרוג בערך חמש עשרה אלף יהודים. יהודים חולים וילדים הוצאו להורג בגטו עצמו, סך הכל 1200 יהודים.
ב-2.11.1942 ב-5 בבוקר הפלוגה שוחררה מפינסק וצעדה למקום החניה שלה.
מסקנות ולקחים:
1. היחידות הפושטות צריכות לקחת איתן גרזנים ולומים מכיוון שכל הדלתות היו נעולות והיה צריך לפרוץ אותן בכוח.
2. יש לסרוק באופן יסודי את עליות הגג.
3. גם כאשר אין מרתפים, אנשים רבים מוצאים מסתור מתחת לרצפה. מקומות כאלה יש לפרוץ מבחוץ או לשלוח לשם כלבי שירות (בפינסק הצטיינה במיוחד הכלבה אסטה), או לזרוק לשם רימון יד, מכיוון שאחרי זה היהודים מיד יוצאים.
4. יש לבדוק את כל האדמה מסביב בחפצים קשיחים כי אנשים רבים מתחבאים בבורות מוסווים היטב.
5. מומלץ לקחת קטינים ולהבטיח להם חיים בתמורה לכך שיובילו אותנו למקומות המסתור. השיטה הזו הוכיחה עצמה היטב.
מפקד היחידה קפטן זאור."
מה יגידו יפי הנפש? אולי הם יתבעו למען קפטן זאור מאסר על תנאי עם חלב מומתק? אולי הם יעדיפו לדון למי הייתה שייכת קודם פינסק?
הגרמנים דנים איך עדיף להרוג נשים, זקנים, ילדים, חולים. הם מדברים על אנשים כמו על ארבה או חולדות. אני רוצה שכל יפי הנפש יחלמו על פינסק ועל רצח חמש עשרה אלף חפים מפשע. רק פינסק עצמה? לא, שיחלמו על מאות ערים בהן הנאצים ירו, חנקו בגזים ועינו את חסרי המגן.
שישמעו כל אלה שלא סתמו את אזניהם בצמר גפן עליו כתוב made in Germany.
המהנדסת באסיה פיקמן ברחה מהעיר מוזיר. הנה מה שהיא מספרת: "ב-5 בספטמבר ראיתי חיילים גרמנים. הם הלכו וירו בחלונות. את הגופה של הזקן לחמן הכלבים גררו ברחוב. גרתי אצל סבתא גולדה בוברובסקאיה, היא הייתה בת 73. ב-9 בספטמבר יצאתי לרחוב סאט, גרו שם הרבה יהודים. בכל דירה התגוללו גופות: זקנות, ילדים, אשה עם בטן פתוחה. ראיתי את הזקן מלקין, הוא לא יכול היה לצאת ממוזיר, רגליו היו משותקות, הוא שכב על הרצפה עם ראש מרוצץ. בסמטת רומאשב הלך גרמני צעיר. הוא נשא משופד על כידונו ילד בן שנה. התינוק עוד צעק חלושות והגרמני שר. הוא היה כל כך נלהב שלא הבחין בי. נכנסתי לכמה בתים. בכל מקום היו גופות ודם. במרתף אחד מצאתי נשים וילדים חיים, הם סיפרו שהזקנים מתחבאים בבורות ליד רחוב פושקין. ב-10 בספטמבר ראיתי ברחוב לנין איך הגרמנים מכים בכתותיהם את הכובען הזקן סימונוביץ'. בשש בערב אל מול הבית שלנו ברחוב נובוסטרויינאיה הובילו יהודים. כמה מהם היו עם אתי חפירה. מקדימה הלכו זקנים מזוקנים וכפופים ואחריהם נערים בני 12-15. הובילו אותם אל מעלה הגבעה התלולה, הכריחו אותם לטפס עליה. הזקנים נפלו ונדקרו בכידונים. על הגבעה הם חפרו בור. הזקנים הושלכו לשם בחיים. כמה ניסו לצאת. ידיהם נחתכו. הבית היה מאה מטר מהבור. כל הלילה שמעתי את אנחות הקבורים בעודם בחיים. ביום למחרת הגרמנים הובילו נשים וילדים לנהר הפריפיאט וזרקו אותם אל המים. את התינוקות שיפדו על כידונים. סבתא גולדה לא יכלה לצאת אז הם דקרו אותה בכידון. ליד בית הקברות היו מושלכים חלקי גופות, ראשים, רגליים, ידיים. חלפו מאז שנתיים. עברתי הרבה – שנתיים הסתתרתי מהגרמנים. אבל גם עכשיו אני לא יכולה להירדם, אני שומעת בלילות איך נאנחים אלה, במוזיר".
ב-11 באוגוסט כל יהודי רוסטוב הונחו להגיע למרכזי הגעה, כביכול על מנת להסיעם אל מקומות ליישוב מחדש. האגרונום הזקן צ'סקיס חתך את ורידיו, שתת דם, אך לא מת. אשתו הובילתו בעגלת יד אל בית החולים. הגרמנים עצרו אותם והובילו אותם אל מקום ההוצאה להורג. יקטרינה איטינה הייתה בת 82. היא התגוררה אצל שתי נזירות אשר טיפלו בה. היא לא רצתה ללכת: "שיהרגו אותי כאן". אבל הגרמנים איימו שיקחו גם את הנזירות, ואז הזקנה הלכה אל מקום ההוצאה להורג. בעיר נשאר הזקן המשותק אוקון עם אשתו ונכדתו. הבחורה לא רצתה להשאיר את הזקנים לבד. לאחר פקודת ההגעה הזקנה החלה לחלק את רכושה לשכנים: שהגרמנים יקחו רק את חיינו, לא תהיה להם תועלת מזה". היא הלכה עם הנכדה למקום הכינוס. הזקן המשותק שאל עם בקרוב תחזור אשתו. רכב הגיע בשבילו במהרה. תושבי פרוספקט מאלי הכירו ואהבו את הקשישה מריה גרינברג. ילדיה, חוץ מבת-רופאה אחת, התפנו עם הצבא האדום . הבת הלכה למקום הכינוס. הקשישה לא הבינה מה קורה, היא נכנסה לשכנים, ביקשה רשות לשבת אצלם, אמרה: "אני לא מכירה אתכם, אתם אנשים כל כך טובים, האם תרשו לי להישאר כאן ערב אחד.." במהרה לקחו גם אותה. את יהודי רוסטוב רצחו ליד עמק זמייבסק. הם הופשטו לפני כן. את הילדים הקטנים השליכו לבורות בעודם בחיים. תושבי הבתים הסמוכים זכרו איך אשה אחת הלכה עירומה עם שתי ילדות עם פפיונים כחולים בשיער. בלילה שבן ה-11 ל-12 באוגוסט התושבים ראו איך מאחד הבורות יצאה אשה אחת עירומה, הלכה כמה צעדים ונפלה ללא רוח חיים.
בסורוצ'ינצי באוקראינה חיה רופאה גינקולוגית בשם ליובוב לאנגמאן. היא זכתה באהבה מהציבור והאיכרות החביאו אותן ארבעה חודשים מהגרמנים. בכפר מיכאליבקי פנתה אליה מיילדת ואמרה שלאשתו של ראש הכפר יש לידה קשה. לאנגמאן הסבירה מה צריך לעשות אך מצב היולדת החמיר. נאמנה לשבועת הרופא היא הלכה אל בית ראש הכפר והצילה את היולדת ואת התינוק. הגרמנים המתינו עד שהיא תסיים את עבודה ורצחו אותה ואת בתה בת ה-11.
הגרמנים כבשו את ייסנטוקי בראשון באוגוסט 1942. ב-5 באוגוסט הפיקוד הגרמני הורה על רישום היהודים. נרשמו 1967 איש. כל היהודים, כולל זקנים וילדים, נשלחו לעבודות פרך. לייטננט פייפר, "האחראי על ענייני היהודים", עינה את האומללים. ב-7 בספטמבר מושל העיר פרסם צו: על כל יהודי ייסנטוקי להתייצב בבניין הוועד היהודי עם מטען של עד 30 ק"ג, צלחת, כף ומזון לשלושה ימים. בצו נאמר כי הם יועברו למקומות מיושבים בדלילות. ב-9 בספטמבר כל יהודי ייסנטוקי כונסו בבית הספר לשעבר. כמה חשדו במלכודת וניסו להתאבד. כך תלה את עצמו מרצה מאוניברסיטת לנינגראד בשם הרצברג. עוד ניסו להתאבד פרופסור אפרוסי והמרצה מיצ'ניג מאוניברסיטת לנינגראד. הגרמנים הצילו אותם כדי להוציא להורג עם האחרים. את הלילה הנידונים למוות העבירו בבית הספר. הילדים בכו. השומרים גידפו ושרו שירים. ב-6 בבוקר של ה-10 בספטמבר היהודים הועלו למשאיות והוסעו לכיוון העיר מינרלני וודי. חפציהם מיד חולקו בין השוטרים. קילומטר אחד ממינרלני וודי נמצא מפעל זכוכית ולידו בור-מכשול נגד טנקים. לשם הוסעו יהודי ייסנטוקי. את שפתי הילדים משחו במשחת רעל. פקדו על המבוגרים: הגרמנים העמיסו את הבגדים על המשאיות. את אלה שניסו לברוח רצחו בו במקום. אחרי זה החלו לזרוק את הנותרים לבורות ולהרגם.
ליד אותו מפעל הזכוכית נרצחו כל יהודי מינרלני וודי, פיאטיגורסק וקיסלובודסק. עובדי מפעל הזכוכית הציבו לוח זיכרון ובו נאמר כי הגרמנים עינו ורצחו למעלה מרבבת יהודים.
בסטאברופול היהודים נרצחו ב-14 באוגוסט 1942. גם אותם אספו באמתלת שקר, בהבטיחם להעבירם ל"אזורים דלים באוכלוסיה". אחרי זה הפשיטו, הושיבו במכוניות מיוחדות בהן תוך 8 דקות מתים מגזים, הסיעו מחוץ לעיר וזרקו בתוך בור. לינה נתקינה בת ה-12 ניצלה באותו יום. אמה לא לקחה אותה עמה. כל היום החיילים הגרמנים חמושים ברובי סער חיפשו אחר הילדה בת ה12. ביום למחרת לינה, למרות שכנועי השכנות אשר החביאו אותה, הלכה בעצמה לגסטאפו בעודה אומרת "אני רוצה לאמא". הגרמנים רצחו אותה.
בעיר מורוזובסקי חי רופא, יהודי מתבולל בשם אליהו קרמנצ'וז'סקי עם אשתו ושתי בנות. בעלה של אחת הבנות היה בחזית, היא נשארה לבד עם תינוק. אשתו של אליהו הייתה רוסיה, היא ניצלה בנס. היא מספרת: "הגרמנים רצחו 248 יהודים. אך בלילה ההוא הם רצחו 73. הם הגיעו אלינו בערב וצרחו "ד"ר קרמנצ'וז'סקי פה? תתחילו להתארגן ליציאה." בעלי הבין הכל מיד. הוא חילק לי ולילדות שקיות עם רעל ואמר: "אתם תבלעו את זה כשאסמן בידי". שקית אחת הוא השאיר לעצמו. הובילו אותנו לתא מאסר. היה צפוף מאוד ועמדנו. מתחת לחלונות אנשי הSS צרחו "אנחנו נגמור אתכם עכשיו". הילדים בכו, כמה נשים נכנסו להיסטריה. בתי הצעירה רצתה לבלוע את הרעל, אל בעלי חטף ממנה את השקית ואמר: "לא עכשיו! תתארי לך מה יקרה לאחרים? אנו צריכים לתמוך בהם ולחלוק את גורלנו איתם". אחרי זה בעלי צעק שתי מילים ביידיש: "ברידר אידן" (אחים יהודים) – הוא הרי לא ידע יידיש. כולם הקשיבו. בעלי אמר: "אנו צריכים למות בצורה מכובדת – בלי צרחות, בלי דמעות. אנו לא ניתן לתליינים סיבות לשמוח. אני מבקש מכם אחי ואחיותיי, שיתקו!" השתררה דממת אימים. אפילו הילדים שתקו. ישב איתנו המהנדס מרגוליס. לפתע הוא החל לדפוק על הדלת בחוזקה ולצעוק "יש פה בטעות נשים רוסיות!". אחד הגרמנים שאל "איפה"? הצביעו עלי ועל בנותיי. הגרמני הוציא אותנו לפרוזדור ואמר "מחר נבדוק את העניין הזה". אחרי זה הם התחילו לרצוח את כולם. רצחו בחצר. אף אחד לא הוציא הגה. רציתי להציל את נכדי, ברחנו. החביא אותנו המורה סוויש'ב. זה היה באוגוסט…"
בכפר ליד מורוזובסק היו ילדים – הם עבדו בקולחוז. השמועות על חיסול היהודים הגיעו אל הכפר. שישה ילדים יהודים בגילאי שמונה עד 12 הלכו למורוזובסק. כאשר נודע להם כי את הוריהם עצרו הגרמנים הם פנו למפקדה. שם קיבלו אותם בשמחה והובלו לגסטאפו. בתא נמצאה אשה רוסיה בת 47 שניהלה את גן הילדים, שמה יילנה בילינובה. הילדים החלו לבכות. בילינובה הרגיעה אותם, אמרה שהוריהם חיים. הילדים האומללים נרדמו. בשלוש בלילה הגיעו התליינים. "דודה, לאן לוקחים אותנו?" "לעבודה בכפר" ענתה האשה. זאת מספרת מטירונה איזמיילובה שישבה באותו התא. בקבר אחים במורוזובסק נמצאו גופותיהם של בלינובסקאיה וששת הילדים היהודים.
בבלגורוד יחד עם היהודים נרצחה הסטודנטית הרוסיה תמרה סאוויצקאיה.היא הייתה אשתו של היהודי ליפשיץ. היה לה ילד בן ארבע. הילד היה צריך להיות מוצא להורג יחד עם שאר היהודים. היא הלכה איתו אל המוות.
בקורסק חבטו את ראשי העוללים בסלעים: חסכו בכדורים. בין הנרצחים היו שני רופאים גדולים – גילמן ושנדלס, אשר הצילו את חייהם של אלפי אנשים. את הקשישים האלה רצחו יחד עם משפחותיהם. בעזבם את קורסק הגרמנים נזכרו כי בבית חולים לחולי טיפוס ישנם שלושה יהודים. הם הגיעו אל בית החולים וירו למוות בשתי נערות יהודיות. מתוך ארבע מאות יהודי קורסק ניצל אחד בלבד – המהנדס קיסלמן, הוא שכב בבית החולים והאחות אמרה לגרמנים שהוא מת.
יהודיה אחת ניצלה בקורסק, זקנה משוגעת אחת ניצלה בוורושילובגראד, היא ברחה לשדות ושוטטה שם, יהודי אחד ניצל ברוסטוב, שלושה יהודים שרדו בחארקוב. נרצחו מיליוני יהודים. נחנקו בגזים, הילדים הורעלו.
בעיירה ליאדי מצאו קברים של ילדים יהודים. אין פצעים על הגוף. התושבים נכחו בהוצאה להורג: הגרמנים החזיקו את הילדים בראש וברגליים, שברו את חוט השדרה עם ברכיהם ואחר כך השליכום אל הבורות.
כאשר בבאבי יאר קברו בחיים את הילדים היהודים, נשמעה זעקת ייאוש של ילדה: "למה אתם זורקים לי חול לעיניים?!".
בשאמובו היהודים נרצחו ב-2 בפברואר 1942. המורה סימקינה ניצלה. הנה סיפורה: "נישקתי את אחותי ונפרדנו. היה לי בן, תינוק. רציתי להשאירו בבית, אולי יינצל, אך אחותי אמרה "למה, הרי גם כך יהרגו אותו, לפחות ימות איתך". עטפתי אותו בשמיכה, היה לו חם. את אחותי הובילו בקבוצה הראשונה. נשמעו יריות. אחרי זה הביאו אותנו אל בית הקברות. חטפו לי את הילד מהיד. החלו לירות. נפלתי. אחר כך חבטו במקלות, בדקו מי עוד חי. הם הפשיטו את המתים, ממני הורידו חצאית. מצאתי את ילדי. הוא היה לגמרי קר ". יומיים אחרי זה הביאו למשטרת שאמוב ארבעה יהודים זקנים. שמוילו, בן 71, אמר " אתם יכולים להרוג אותנו". בפקודת לייטננט קראוזה הזקנים הוכו במקלות ברזל וכאשר היו מאבדים את ההכרה, משחו אותם בשלג. אחרי זה קשרו את רגליהם בחבל וזרקו אל הבור והעלו מחדש, וכך מספר פעמים. אחר כך ירו בהם".
אולי הנשמות הטובות הגרות אלפי מילין משאמוב, מרוסטוב וממוזיר, ומוגנות מהנאצים בידי הגבורה, הקורבנות והאומץ של רוסיה גם עכשיו ידברו על "תעמולה מוגזמת"? שיפי הנפש האלה ידעו, האמת תשיג אותם בכל מקרה והם לא יוכלו להסתתר.
ברצח הזקנות והילדים היהודים התגלתה באופן עוד יותר ברור שפלותה של גרמניה הנאצית. אבל האם לא עושים הנאצים עם הרוסים, האוקראינים, הפולנים והיוגוסלבים את אותו הדבר? עד כמה משפילים את האנושות יפי הנפש שמנסים לדמות את המלחמה נגד היטלר למלחמה רגילה! לא, המלחמה הזו דורשת לא רק צבאות גדולים ומפעלים גדולים. היא דורשת גם מצפון גדול. שכל מי שיכול להבין את דברי האדם והסופר, יבין.
מרץ 1944.

 

רוצחי עם מאת איליה ארנבורג. פורסם בעיתון נובי מיר, בריה"מ, מרץ 1944 – תרגום: אלכס מהכרמל.

שתף